היבטים לשוניים בספירת העומר

בנוסח ספירת העומר, דנּו הפוסקים והמדקדקים בכמה סוגיות לשוניות.
אחת מהן: איך צריך לספור מספרים המורכבים מעשרות ומאחדות: "עשרים ואחד" או "אחד ועשרים".

בדרך כלל, כל שפה אוחזת באחת משיטות הספירה:
למשל, בגרמנית וביידיש סופרים בסדר עולה, מתחילים במנין האחדוֹת וממשיכים למנין העשרות, ואילו באנגלית סופרים בסדר יורד, המקדים את מנין העשרות למנין האחדוֹת.

וכיצד נוהגים בעברית? יורדים וגם עולים:
בעברית המדוברת כיום רגילים להשתמש בסדר היורד, "עשרים ואחת" "עשרים וּשתים", ומי שסופר בסדר עולה, למשל: "שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה" - נשמע כמו סגנון מליצי, ו"מקראי".

למרבה הפלא, המנהג המקובל בימינו ברוב קהילות ישראל הוא לספור את ימי העומר בסדר עולה ולפתוח באחדוֹת:
"הַיּוֹם אֶחָד וְעֶשְׂרִים יוֹם"; "הַיּוֹם תִּשְׁעָה וְאַרְבָּעִים יוֹם".

יוצאים מן הכלל יהודי תימן (מתפללי הנוסח ה"בלאדי") הסופרים ספירת העומר בארמית. מכיוון שבארמית אין אלא שיטת ספירה אחת בסדר יורד, ברור שלמנהג זה מקדימים את מנין העשרות למנין האחדוֹת.

וכאן הבן שואל: למה לא סופרים ספירת העומר "כרגיל": "עשרים ואחד", "עשרים ושנים"?
לא מצאתי סידור אחד שמודפס בו "עשרים ואחד", כמקובל בעברית שלנו.

יש מסבירים שזוהי דוגמה לתופעה כללית בלשון התפילה, של חיקוי לשון התנ"ך .

הרבה מדקדקים ומדפיסי סידורים בעבר ובהווה נטפלו ללשון התפילות והפיוטים, ורצו להעמיד את הלשון על טהרת לשון המקרא.
נוסחאות תפילה מקוריות נפסלו ובמקומם הומצאו נוסחאות לפי הדקדוק המקראי:

במקום "מוריד הגֶשם" שינו "מוריד הגָשם",
במקום "נקדישָךְ" בקדושה - "נקדישְךָ",
במקום "אילנות טובות" בברכת האילנות - שינו ל"אילנות טובים".

אך הסבר זה אינו מועיל לספירת העומר, כי לאמיתו של דבר, שתי שיטות הספירה מצויות כבר בלשון התורה!

המִספר הראשון שמופיע בתורה, בפי למך, הוא בסדר יורד: "כִּי שִׁבְעָתַיִם יֻקַּם קָיִן, וְלֶמֶךְ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה" (בראשית ד, כד).
בדברי כלב בן יפונה מצאנו את שתי שיטות הספירה באותו הדיבור עצמו, ככתוב בספר יהושע (יד, י): "וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה ה' אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר, זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה, אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה".

קולמוסים רבים נשתברו כדי להסביר מהי השיטה בלשון המקרא, כמובא באתר "מענה לשון", אך טרם נמצא הסבר המניח את הדעת, ור' אברהם אבן עזרא כותב על סגנונות אלו (בראשית מז, כח):
"פעם יאמר חשבון הרב ראשון ואחר כך המעט,
ופעם יאמר המעט ראשון ואחר כך הרב;
לא יקפיד בזה הכתוב".

אם כן, ההשקפה הרווחת המזהה את הסדר העולה עם "לשון המקרא" - איננה מדויקת; הסדר היורד איננו פחות "מקראי".

אמנם, בעברית שלאחר המקרא התפשט מאוד הסדר היורד, אך לעיתים רחוקות מוצאים את השיטה המקדימה את האחדות.
מנהגי הספירה השונים אינם עניין לחוקרי הלשון בלבד. נושא זה העסיק את פוסקי ההלכה הראשונים, בדיונם בשאלה כיצד לציין את זמן הכתיבה של שטר הכתובּה, ולהבדיל: שטר הגירושין, הגט. על פי הכרעת ר' יוסף קארו בשולחנו הערוך, מקובל כיום לציין את מניין הימים בסדר עולה ואת מניין השנים בסדר יורד, אף על פי שכאמור, אין זו השיטה הנהוגה במקרא.

לפני כשלוש מאות שנה כתב רבי חזקיה די סילְוָה, בפירושו לשו"ע, "פרי חדש" , שמן התלמוד עולה שיש לספור לפי לשון הדיבור בכל מקום, והואיל וכבר בזמן ה"פרי חדש" היה נהוג לספור בסדר יורד, "עשרים ואחד", הוא מורֶה לספור כך גם בספירת העומר, בניגוד למנהג העולם. כמותו כתבו פוסקי הלכה נוספים מעדות שונות, וגם בימינו .

מנגד, סובר הרב חבי"ב בספרו "שיירי כנסת הגדולה" שעקרונית יש לאדם לאחוז בלשון הרגילה בפיו ובמקומו, אך יש משקל רב יותר למנהג.

לשתי השיטות יש יתרונות וחסרונות, מעשיים וחינוכיים:
מצד אחד, ספירה רגילה עשויה למנוע טעויות בספירה, במיוחד אצל מי שאינו רגיל בסדר הספירה העולה. בנוסף, בכך מחזירים עטרה ליושנה ומקיימים את מצות הספירה כתִקנה.
מצד שני, אפשר לטעון להעדפת הסדר העולה, השגור ברוב ככל בתי הכנסת, מפני שזהו מנהג אבותינו, וכל המשַנה ידו על התחתונה.
יתרון נוסף בספירה בסגנון השונה מלשון הדיבור הרגילה: כך מעניקים לספירת העומר לשון ומעמד מיוחדים, ומעוררים תשומת לב למניין זה.
לסיכום, מנהג רוב ישראל לספור "אחד ועשרים" בסגנון ששונה מלשון הדיבור בזמננו,
אך יש פוסקים שהורו לספור כלשון הדיבור "עשרים ואחד".
וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ.